החלטה בתיק ע"א 7198/13

1.        בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה  ביום 4.8.2013 (ת"א 35576-12-10, השופטת ר' למלשטריך-לטר).

2.        הבקשה שבפני היא תולדה מאוחרת של מסכת אירועים ארוכת שנים ומרובת התדיינויות משפטיות שנסבה על פינוי מתחם המצוי בשכונת רמייה בשולי העיר כרמיאל, שבו ישבו שבע משפחות. יוער, כי המונח משפחה כולל - ביחס לכל אחת מהן - לא רק את התא המשפחתי הגרעיני, אלא גם את הדורות המאוחרים שנבעו ממנו, אשר הוסיפו להתגורר מקום. תחילתה של הפרשה בהפקעה של כ-100 דונם (להלן: המקרקעין) שהיו בבעלותן של אותן שבע משפחות. הפקעה זו שנעשתה בשנת 1976 לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 אושרה על-ידי בית משפט זה בע"א 3999/91 סואעד נ' מינהל מקרקעי ישראל (1.3.1992) (להלן: פסק דין הפינוי). על אף שההפקעה אושרה בפסק דין הפינוי ולפנים משורת הדין הסכים המשיב 5, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), להוסיף לפיצוי הכספי שניתן בגין ההפקעה פיצוי נוסף במתכונת של קרקע חלופית. בהתאם לכך, בשנת 1995 נחתם "מסמך הבנות" בין המינהל לבין המשפחות (להלן: מסמך ההבנות) ובמסגרתו נקבע כי תינתן להן קרקע חלופית, שתכלול מגרשים מסוימים לבניה בכרמיאל, מגרשים מסוימים לבניה מחוץ לכרמיאל וכן קרקע חקלאית מחוץ לכרמיאל (להלן: הקרקע החלופית). בנוסף, הוסכם על כך שיינתן פיצוי כספי נוסף עבור מחוברים, לפי הערכת שמאי. שאלת מעמדו של המסמך כחוזה, כמו גם השאלה כיצד ייקבע אופן החלוקה של הקרקע החלופית בין המשפחות עורר בהמשך מחלוקת בין הצדדים.

3.        בפועל, המשפחות לא הצליחו להגיע להסכמה באשר לאופן חלוקת הקרקע החלופית ביניהן. המינהל, מצידו, לאחר הידברות עם עורך הדין שייצג חלק ניכר מהן (אם כי לא את כולן) החליט לאמץ כנוסחה לפיצוי את קריטריון הבעלות היחסית, כך שכל משפחה תקבל חלק בקרקע החלופית ביחס לחלקה בכלל השטח המופקע. בהתאם לכך, בין השנים 2001 ל-2003 נחתמו הסכמים לפינוי ופיצוי בין המינהל לבין שתיים מן המשפחות. הפינוי של משפחות אלו מהמקרקעין בוצע בהתאם. שלוש משפחות אחרות הגישו בשנת 2007 תביעה נגד המינהל לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 699/07, השופט מ' רניאל) למתן סעד הצהרתי שיקבע כי המינהל לא קיים את חלקו במסמך ההבנות, אשר מחייב את הצדדים. בנוסף, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי בשל חלוף הזמן והשינויים שחלו בצרכיהם של הנוגעים בדבר על המינהל לקבוע קריטריונים לצורך הקצאת הקרקעות והפיצוי הכספי. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.11.2009 נקבע, בניגוד לטענת המינהל, כי מסמך ההבנות הוא חוזה מחייב. עם זאת, נקבע כי המינהל אינו רשאי לקבוע באופן חד-צדדי את אופן הקצאת הקרקע החלופית, עניין שצריך להיקבע על-ידי המשפחות עצמן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אם המשפחות לא יגיעו להסכמה בינן לבין עצמן המינהל יהיה רשאי לבטל את מסמך ההבנות ולפעול לפינוי הקרקע בהתאם לפסק דין הפינוי באופן חד-צדדי.

4.        גם בשלב זה לא הצליחו המשפחות להגיע להסכמה באשר לקריטריונים שעל-פיהם תוקצה הקרקע החלופית. בחודש דצמבר 2010 הגישו שתי המשפחות הנותרות מבין השבע תביעה לבית המשפט קמא שבה הוא התבקש להורות למינהל לקיים הסכמים לפינוי ופיצוי שלטענתם גובשו בינם לבין המינהל. מבחינה פורמאלית, התובעים בהליך זה היו המשיבים 4-1. בהסכמת בעלי הדין צורפו להליך גם שאר יחידי המשפחות האחרות שלא פונו מהמקרקעין, על-מנת שיינתן להם יומם בפני בית המשפט קמא, ובהם המבקשים שבפני, הנמנים עם המשפחות שיזמו את ההליך אשר הוליד את פסק הדין בת"א 699/07. המבקשים התנגדו לקבלת התביעה וטענו בפני בית המשפט קמא כי הקצאת הקרקע החלופית לנוגעים בדבר צריכה להיעשות לפי ה"ריבוי הטבעי" של כל משפחה מאז נחתם מסמך ההבנות בשנת 1995 (ולא בהתאם לחלקה היחסי במקרקעין שהופקעו).

5.        בפסק דינו קבע בית המשפט קמא שהקריטריון הראוי להקצאת הזכויות בקרקע החלופית צריך להיות עקרון הבעלות היחסית. בית המשפט קמא קבע כי הפיצוי שניתן למשפחות מבוסס על הזכויות הקנייניות שהיו להן במקרקעין, ולכן צריך לעמוד ביחס ישר להן. כן  נקבע כי קריטריון הריבוי הטבעי שהוצג על-ידי המבקשים לא היה מעולם חלק מההבנות בין הצדדים, מה גם שכמות המגרשים החלופיים שהוקצו במסמך ההבנות לא יכלה להבטיח זכויות במגרש לכל אחד ואחד מיחידיהן של המשפחות. בית המשפט קמא הוסיף כי כלל הנוגעים בדבר, מלבד המבקשים, תומכים בקריטריון של הבעלות היחסית, וכי לא ניתן לצפות שהעיקרון שעל-פיו תיעשה החלוקה יהיה מוסכם על הכול בשים לב לריבוי האינטרסים של הצדדים המעורבים. בית המשפט קמא ציין גם כי זיכרון הדברים שנחתם בין המשיבים 2-1 לבין המינהל ממילא לא הבשיל לכלל הסכם מחייב, וכי טיוטת החוזה שנעשתה בין המשיבים 4-3 לבין המינהל לא נחתמה כלל.

6.        על בסיס זה, קבע בית המשפט קמא את הפיצוי המגיע לכלל הצדדים להליך - בקרקע ובכסף - על בסיס עקרון הבעלות היחסית. בהמשך לכך, גיבש בית המשפט קמא את הנוהל להשלמת הפינוי מן המקרקעין שבעיקרו הורה כדלקמן: בתוך 90 יום ייחתמו חוזי פינוי ופיצוי בין המשפחות למינהל ותוך 18 חודשים לאחר מועד חתימתם של חוזים אלה יושלם הפינוי הסופי מהמקרקעין. עוד נקבע כי משפחה שלא תחתום על חוזה פינוי ופיצוי כאמור תיחשב כמוחלת על הפיצוי שנקבע במסמך ההבנות, ויהיה עליה לפנות מיידית את הקרקע המופקעת מכוח פסק דין הפינוי.

7.        המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד עמו הגישו בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שבפני.

8.        לטענת המבקשים סיכויי הערעור שהגישו הם גבוהים. לשיטתם, פסק דינו של בית המשפט קמא סותר את פסק הדין שניתן בת"א 699/07. בנוסף, נטען כי בית המשפט קמא חרג מהמסגרת הדיונית שהוצגה בפניו על-ידי הצדדים והעניק למשיבים 4-1 סעדים שלא נתבעו. בכל הנוגע למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין הם יעמדו בפני בחירה בלתי אפשרית: לחתום על הסכם פיצוי ופינוי לפי העקרונות שקבע בית המשפט קמא או לפנות את בתיהם ולהישאר ללא קורת גג. המבקשים הוסיפו וטענו כי לנוכח ההשלכות על פינוים של בתי המגורים שלהם נוטה מאזן הנוחות לעבר הענקת הסעד הזמני.

9.        בהחלטתי מיום 31.10.2013 הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע וכן הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי של פסק דינו של בית המשפט קמא.

10.      בתגובתו התנגד המינהל, הוא המשיב 5, נחרצות לעיכוב הביצוע של פסק הדין. לטענתו, מסמך ההבנות נחתם לפנים משורת הדין עוד לפני שנים רבות כדי לאפשר פינוי מהיר של המשפחות מן המקרקעין. למרות זאת, כך נטען, חמש מן המשפחות מוסיפות להחזיק עד היום במקרקעין. המינהל המשיך וטען כי אי פינויים של המקרקעין מונע שיווק ופיתוח של מאות יחידות דיור באזור. המינהל הוסיף וציין כי כבר ביום 8.12.2002 אושרה ביחס למקרקעין תוכנית ג/12813 שייעדה אותם, בין השאר, למגורים. בזמן הרב שחלף מאז הופקדה תוכנית חדשה - ג/21282, לפיה מיועדות להתווסף יחידות דיור נוספות לבנייה במקום. לטענת המינהל, התוכנית החדשה עתידה להיות מאושרת ברבעון האחרון של שנת 2014, ובהתאמה לכך על-פי פסק דינו של בית המשפט קמא המבקשים עתידים לפנות את המקרקעין לכל המאוחר בחודש מאי 2015. לכן, כך נטען, כל דחייה נוספת ביישום פסק דינו של בית המשפט קמא תעכב באופן משמעותי את קידום התוכנית החדשה ואת שיווקן של מאות יחידות דיור בכרמיאל. המינהל מדגיש כי, בכל מקרה, גם אם יתקבל הערעור שהגישו המבקשים הם יאלצו לפנות את המקרקעין. כמו כן, מדגיש המינהל כי גם ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא לא יותיר את המבקשים ללא קורת גג, מאחר שפתוחה בפניהם הדרך לקבל את הקרקע החלופית שהובטחה להם על-ידי המינהל. בהקשר זה, המינהל אף הודיע כי הוא נכון להשמיט מחוזה הפינוי והפיצוי את ההוראה לפיה  חתימה עליו מהווה ויתור על תביעות עתידיות כנגד המינהל (סעיף 21 לחוזה). על כן, לטענת המינהל, אם ערעורם של המבקשים יתקבל, לא תחסם בפניהם הדרך לתבוע מגרשים נוספים. בנוגע לסיכויי הערעור טוען המינהל כי הם קלושים כיוון שפסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על ממצאים שבעובדה. כן טוען המינהל כי הקביעות בת"א 699/07 אינן יוצרות השתק פלוגתא בין הצדדים.

11.      שאר המשיבים - המייצגים משפחות אחרות - לא הציגו עמדה אחידה ביחס לבקשה. המשיבים 4-3 טענו כי יש לדחות את הבקשה בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט קמא. גם המשיבים 7-6 טענו כי יש לדחות את הבקשה, והוסיפו כי למרות שיש להם השגות על פסק דינו של בית המשפט קמא, הרי שלאחר ההתדיינויות הרבות בין הצדדים יש לשים להן קץ: לאפשר את פינוי המקרקעין ולקבל את הפיצוי שהוצע.

12.      לעומת זאת, המשיבים 2-1 תמכו אף הם בעיכוב ביצועו של פסק הדין. לטענתם, הסעד היחיד שהתבקש בתביעה שהגישו לבית המשפט קמא היה אכיפת ההסכמים שנחתמו עם המינהל. חרף זאת, כך נטען, בית המשפט קמא חרג מהמסגרת הדיונית ונדרש לחלוקה חדשה של הקרקע החלופית בין כלל המשפחות הנוגעות בדבר. המשיבים 2-1 אף הוסיפו כי בכוונתם להגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא.

13.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. כידוע, הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע נעשית על בסיס שקילתם של מאזן הנוחות, מחד אחד, וסיכויי הערעור, מצד אחר. במקרה דנן, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת קבלת הבקשה - באופן מובהק שאף מייתר את בחינתם של סיכויי הערעור.

14.      אכן, שיקול חשוב שיש לשקול בעת בחינתו של מאזן הנוחות הוא השפעתו הבלתי-הפיכה של פסק הדין שניתן על נכס מקרקעין שמיועד למגורים (ראו: ע"א 883/13  חברת האחים מ.ר.ש. לוי בע"מ נ' פקיד שומה י-ם 1, פסקאות 14-13 (9.6.2013);  מואלים נ' קרקו, פסקה 16 (14.11.2013)). אולם, במקרה שבפנינו, כפי שנטען בצדק על-ידי המינהל, פינוים של המבקשים אינו נובע מפסק דינו של בית המשפט קמא, אלא מפסק דין הפינוי שניתן עוד בשנת 1992. אין עוד כל חולק על חובתם של המבקשים להתפנות, אלא רק על היקף הפיצוי הנוסף שיקבלו. במלים אחרות, פסק דינו של בית המשפט קמא אינו קובע את החובה להתפנות, שהודגשה כיוצרת מצב בלתי-הפיך; פסק דין זה רק מסדיר את קבלת הפיצוי ביחס לפינוי. זאת ועוד, כאמור לעיל, המינהל הודיע כי ככל שערעורם של המבקשים יתקבל, הם יוכל לתבוע את הגדלת הפיצוי שיקבלו. מנגד, יש לתת משקל לאינטרס הציבורי המובהק בקידום הפעולות שתכליתן תכנון ובנייה לטובת הציבור בכללותו.

15.      אשר על כן הבקשה נדחית, ובכך מתבטל גם צו עיכוב הביצוע הארעי שעליו הוריתי בהחלטתי מיום 31.10.2013. המבקשים ישלמו את הוצאותיהם של המשיבים 4-3 בסך של 3,000 שקל, של המשיבים 7-6 בסך של 3,000 שקל ושל המשיב 5 בסך של 6,000 שקל.

           ניתנה היום, י"ד בכסלו התשע"ד (17.11.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   אמ